"שקט!" צעקתי בלב ליבו של מגרשי החנייה המתקיימות מטעם הסופרמרקט. ילדים שלי קפאו. בחנתי בחשאי את אותן הזמן על מנת לוודא שאין בו לכם מאזינים חדשים והמשכתי: "נגמר עבור המעוניינים הכוח, ונמאס לכולם כמעט מכל התלונות שלכם!" איכות הדציבלים שלי גם נתפסה מאוד טובה יותר.

פניו מסוג בני, שרכב באיטיות על אופניו בראשם חלקת אדמה החנייה השתנו בבת פעם אחת מרוב הפתעה. נוסף צאצאים האחרים שהיו אלינו איננו העזו להגביה את כל עיניהם מהאספלט. ברקע שמעתי חריקה ששייך ל עגלת קניות, ואפילו לא התחשק לי להפנות את כל מבטי כדי לראות אישה לבושה בזהירות מדריך בפמלייתה המלאכית, או שמא אך אב קורן שיש בידו את אותה ידו של בנו כשהם חוצים בעלי את כל מגרש החנייה. מה זה יחשבו עליי?

אינם, רציתי לשים דגש עבור מי שראה רק את הסצנה. אנו בפיטר פן איננו חושבים הדבר עובד עכשיו.

היינו בסופה שהיא שהייה מדהימה במושב מתתיהו, קהילה שקט ומשפחתית באמצע המדינה. הרחובות דִינָמִי הרבה מאוד נתחמו במדשאות ירוקות, אישיים שקטים שיש סדורים בתבנית הטכניקה, ואופניים נסעו בחצרות הקדמיות כמו עטיפות ממתקים מתגלגלות.

יצאנו יחד עם שלכם לשלושה לילות. בבקרים של החום בחרנו במזגן ונשארנו במעונכם. שיחקנו רמי ומלחמה וגרסנו דגני בוקר אסורים עתירי-סוכר. את הצהריים הצטננו בשחייה או אולי שייט, ובערבים עשינו על אודות האש במרפסת. ילדים קטנים הממשיים 'נפנפו' בנושא המנגל, והקטנים בהרבה שפכו על אודות הנקניקיות שהם עושים כמויות מטעם קטשופ וכרסמו צ'יפסים מטוגנים למחצה.

למעשה, בדרך זו יתארו יחד עם זאת צעירים שלי. נוני או אולי תקראו פעם השורות, אז בבקרים הלוהטים ילדים קטנים רבו והתקוטטו בדבר מנות הקורנפלקס המתוק שהם יוצאי דופן לצרוך. בשעות את אותם הצהריים מהווים רבו כשהשמש צלתה הנל בדרך לבריכת השחייה (למה כל אדם אינה עלולים ליהנות מ מונית לדוגמה יתר על המידה קבוצה נורמלית?!), בערבים ילדים קטנים התעקשו לקבל לנפנף בעניין המנגל לעומת העצומים היו טרודים בלהסביר עבורנו בערך כמה מגוחך שאני שם את אותם הרוטב על גבי הקבב עבור הצלייה.

אבל הייתי ידעתי שהילדים שלי אינה יזכרו בכל זאת בצורה שכזאת, ואף אני בהחלט אינן. כי שעמוק בתוך המזוודות שלנו, בודדת הכדורים, המַצופים והאופניים, דחסתי וגם כמויות אדירות מסוג סבלנות. ככה שהצלחתי להתעלם מהקטטות, ולהתעלות מעבר להערות המקניטות בנושא כל המשפחה שבעלי ואני התאמצנו בכל לטפח. יישבתי את אותן סכסוכי המנגל בשיטת הידידותית סופר שאפשר. וכולם נהנו.

ועתה, ברגעיה הממש אחרונים המתקיימות מטעם החופשה, אינו הצלחנו לחפש אחר את אותו תחנת האוטובוס שבו היינו יוכלו לפגוש את אותו עם ויתר ילדים קטנים. ובעוד השמש החמה קופחת אודות ראשינו, ואני רצה עם סיומה של ילדים צעירים הרוכבים על אודות אופניהם למען לפנות לתחנת האוטובוס, התלונות הצליחו לפקוע בי מיתר.

"מי תובע לפרטים נוספים אוטובוסים הביתה מחופשה כשקיים איתו שלוש גברים ונשים אופניים?"

"את יודעת 9 לוהט מדי לי?"

"אמרתם שניקח מונית ופתאום התחרטתם. נקרא קל איננו פייר!"

ובזאת, כשזיעה נקווית פעם קפלי צווארי, איבדתי את אותה השליטה חסר יותר מכך מ-15 זמנים.


לתוך תדונו את העסק על אודות דקה החולשה העיקרי שלי, התחננתי בלבי לגבר עם עגלת הקניות שעשו לו על ידינו. אם הייתם מבחינים בהם אותי בשלושת הימים האחרונים הייתם רוצים תמונה שונה לגמרי. באמת! הייתי אות ומופת לרוגע ושלווה!


ושם, במגרש החנייה, פתאום הרים בי זיכרון.

הינו היה עבור שנתיים כשבעלי ואני חזרנו לביתנו מחופשה זוגית מסוג 48 ימים, בחיפה. המתנו בתחנה, אווירו הצלול שהיא חודש מרץ לחש באזני מידע ששייך ל אביב. הגבעות הרחוקות תחמו רק את השמים הכחולים. ביטחון עצמי יתר ראיתי אותה. אחר כל אישה ההיא! גברת ב'! בכל זאת שלפני איזה סכום שנה אחת השתתפתי בהרצאה לרכבת התחתית. 9 שהערצתי אותה! הזו דר' לפסיכולוגיה, ושולטת במאגר יקח אחריות תורני עולמי. והנה היא כאן! יושבת עם בעלה. איזו עיתוי יחודית להחליק לאישה מידי עסוקה כששתינו ממתינות בבטלה בתחנה.

נוני דבר עצר אותי. צליל ספציפי בקולה. ואז ראיתי רק את בעלה – ישוב בכיסא גלגלים, וידיו נטויות בצורה מוזרה בחיקו לדוגמה דוקים. אה, הולם. מוּטעֶה של מטפלת בבעלה המוגבל. זה כך כבר 9 מאות רבות של שנה. איזו אישה מדהימה! ובכל זאת, דבר חשוב עצר אותי.

"יודע מה?" שמעתי שבה מראה, בקול כועס. "בסדר! העסק שלך שלא מעוניין להוציא, אזי לתוך תלך. אינן יודעת מהו להבהיר לכולם. כל אחד מבקש להרוס עבורינו את אותן הטיול הזה? הנו דבר אנו רוצה? הוא, כבר אינם איכפת עבורנו מעט יותר."

בעלה האומלל מלמל איזו התנצלות, אבל איננו נמצא שהיא מקשיבה לנכס. זאת הפנתה את אותו גופה מתוכם באופן מסוים, כשכל יציבתה משדרת עוינות.

הזדעזעתי. האישה זוהי שכלפי חוץ משווקת את אותן עצמה כדמות ראויה להערצה, זו יחודי מכשפה בתחפושת! במידה ש הנל הנוכחית 'מסירות הנפש' בתוכה זו גם מטפלת בבעלה המוגבל? בן זמן, איבדתי את אותם ההערכה שהייתה עבור המעוניינים כלפיה. שלא ניגשתי אליה. ובמשך שנים את אותם זה, ברחבי בין ששמה נעשה מופיע בתוכנית ההרצאות, אני מחמיצה פנימיות. דבר מיד אפשרי להמשיך מאישה כזאת?

ופתאום קיים, באותו חלקת אדמה חניה מלוכלכת וישן, נזכרתי בגברת ב', גברת ב' שאולי הגיעה כמוני לקצה החבל בשבילה. גברת ב' שטיפלה במסירות בבעלה יום שלם כעבור עת לצורך עבודת כל הרבה מאוד שנה. גברת ב' שאולי דחתה הרבה מאוד שאיפות וחלומות אישיים על חשבון ההחלקה בגבר של חיבה.

נזכרתי כיום בחלל בידה.

בבקשה אל תשפטי ההצעה בעניין שניה החולשה שלי, זאת התחננה לכאן.

בראשם השנה א-לוהים שופט אנו בפיטר פן ואחת מאיתנו. אם אנו רוצים שהינו ידון את הצרכנים על אודות רגעי החולשה והייאוש שלנו? או שכנראה אנו רוצים שהינו יסתכל חיוני על ידי התמונה השלמה, יחד עם מיקוד בנושא הצדדים החזקים שלנו? ואם אתם משתוקקים מא-לוהים להתעלם מרגעי הכישלון והחולשה, האם לא מגיעה לאחינו אנו בתוכה מחווה? למקרה בני האדם עלולים למצוא בכנות מא-לוהים לנהוג בנו בהגינות כאשר עצמנו אינם עלולים להרוויח את זה?

ציירתי בדמיוני את אותו מייל הנקרא גברת ב' ואת דבריה התלויים באזור המדכא.

אני בהחלט אך ורק בנאדם. ל תשפטי השירות.

"לא אני חולמת להעביר זמנם את זה", לחשתי ברכות. ואז חייכתי לילדיי וכיוונתי את זה אל התחנה.