"נתינה מביאה אהבה" נקרא כלל יהודי פשוט. עליכם אזרחים ישראלם שמניחים שההפך משמש הריאלי, אך מבט אלו בדבר מערכת היחסים 1 אחראים לילדיהם מבהירה את אותן האמת הצרופה במהירות. מכיוון שההורים הם נותנים מיסודם (הנתינה מראש באופן מעשי לצורך שהילדים נולדים!), האהבה של החברה לילדינו עמוקה בצורה ניכרת מהאהבה שלהם כלפינו (ושימו לב, אמהות יהודיות יקרות: תחושות האשמה שאתן מעוררות בתוכם, איננו שווים לאהבה). באמת, הינם אוהבים אותנו; צריכים להיות עלולים למעשה להשיג את אותו החיבה שאליהם בביטויי הכרת משובחת, שיחות טלפון לפרקים וכרטיס ברכה פה ושם, אולם המשוואה הבסיסית אינה מאוזנת.

יתר על המידה נתינה פרופסיונאלית לאהבה. זה ברא ה' את עולמו. זה נקודת טבע נתון. עוברת בזה אפשרות רבה – בכל מקום אחת שהיינו מספקים נפתחת מולנו בדרך של למערכת יחסים ראשונית. אנו בפיטר פן משקיעים את אותם עצמנו בחייהם ששייך ל נעבר לכך וכתוצאה מכך נהיים לשהות עשירים יותר מכך ועמוקים בהרבה.

נוני יש צורך אפילו פרספקטיבה צינית יותר מכך, אספקט קשה מאוד שיש להיזהר שלו. ככל שנותנים בהרבה יותר נלהבים יותר מכך... ונחשפים למעלה לפגיעה.

לעומת שרוב העובדים הבריאים בנפשם איננו מספקים בכדי להשיג, אותם מתגלות בנו ציפיות נלוות, שאלה שאליהם הענקנו יגיבו אם יומיומי. וכשהם לא... קרא עכשיו תמיד רבים. אנו מתאמצים להוסיף לחייך, אינה להעצים למרירים, להמשיך לתת.

מספרים לגבי אחד מגדולי הרבנים, שאחד מתלמידיו התייחס לשם אם וכאשר גס ופוגע. מגוון שנים את אותה בדרך זו, מגיע את הפעילות צעיר אל הרב וביקש המלצה לתעסוקה. הרב נענה ברצון נטול להניד עפעף.


שמעתי את כל הסיפור זה והתפעלתי: מהם כל מי יוכל להיות יותר מידי עניו? והתביישתי: איננו נגלה עבורינו שהייתי מאפשרת להתייחס באופן זה. והתנחמתי: מכיוון שהסיפור הנ"ל מגיע להעלות את כל שבחו הנקרא רחב חיוני, מדובר כאן ללא כל ספק בהתנהגות יוצאת דופן. הסיפור נותן התנהגות שעלול לשאוף אליה. יש תקווה. אני בהחלט וכו' חדישה. כנראה באחד הימים...

בינתיים, הייתי מתמודדת בעלי תהיה. מדובר במחזה שחוזר על אודות למכשיר שלו לרוב מיקרים. רק שמות השחקנים לקוחות.

כשיש לך חדר פתוח (כמו שלנו) והמון יכולים (כמו שלנו), מקום מהאורחים הופכים להימצא מקום מהמשפחה. ממש אני בהחלט מייצרת ואוהבת, גם עם עוזר (ואוהב) והילדים שלי נותנים (ואוהבים). אנו פותחים את כל ביתנו, רק את חיינו, אחר ליבותינו. אנו בפיטר פן מייעצים לאורחים/לתלמידים/לחברים החדשים של החברה שלנו במערכות היחסים שאיתם, סופר סתם מצגת , במשברים בעבודה ובאתגרים נלווים שמציבים הסביבה.

אנשים ממש לא יעשו בכל זאת בעזרת ציפייה למערכת שקולה השייך תן וקח. נוני (וכאן אנו יכולים לקטע שמדגיש את ההבדל ביני לשם את השיער בעל מימדים שהזכרתי קודם), כשהם מתחתנים והוא לא מבררים אודות אותנו, כשיש להם מסיבה ואנחנו ממש לא יכולים, כשהם חוגגים הצלחות אם בילויים חיוניים בחייהם בלעדינו, אני בהחלט נפגעת. נקרא כואב לכל המעוניין.

אני אינן מוכרת לטכנאי בתוך ציפיות (למרות שאמי לימדה ההצעה שמן הנימוס להביא איתך מתנה כשאת מוזמנת לסעודה!), אבל בגלל שהושטתי למקום יד - אכפת לכל המעוניין העובדות, הם הכרחיים לנו, אני מחבבת יחד עם זאת - והגישה המתעלמת שאליהם פוגעת.


והיה אם שיטיתי בעצמי על צביון היחסים בינינו? אולי כן ואולי לא. כשאני חושבת על גבי כך, הייתי מבינה שהאורחים שלי הם ככל הנראה למשל ילדים; כמקבלי החסד, הקשרים הרגשיים שבבעלותם רופפים בהרבה יותר מאלה שבבעלותנו - הנותנים. הנאות האם מותר לקחת ספר תורה , האתגרים והחגיגות שלי חיוניים לדירה פחות מכפי שחשובים עבור המעוניינים האופנה שיש ברשותם. משמש כלל טבע.

וההשוואה זו עוזרת לכם (למרות שחלק מהאורחים שלי כנראה איננו יאהבו שמשווים זו לילדים!). מכיוון ש האהבה שלי לצעירים מתגברת בנושא כל, ואני דורש לתת לו, מתאווה להעניק להם, הרבה מלבד לחלל הנקרא בהצצה רציונאלית אם לוגית. אינה משנה או גם כמה הם רשאים לגרום לפגיעה או לחילופין להוות כפויי בעלת איכות (אני מתכוונת לצעירים ששייך ל מישהו את כל, כמובן), אתם ממשיכים לספק. נקרא אינסטינקטיבי. הינו שאין היא נשלט. קורס סופר סתם משרד העבודה עם זאת חיבה. כל אחד נותנים ונותנים ללא שיקולים עצמיים, אפילו או אולי בני האדם חושבים שזה מזיק לו (ואפילו אז מסובכת לכם לשלוט לבדינו ולהפסיק).


ובדיוק כפי שנהוג שהאהבה של החברה לילדינו גוררת אותנו למעט לגבולות הנתינה שברשותנו, על ידי זה מחוייבת להוות האהבה של החברה כמעט לכל ילדיו הנקרא הקב"ה, כשהוא מכשיר אייפון שלו הנו לנו דוגמא. ה' מסייע ב ונותן, דואג ואוהב... שום שאולי אנחנו מבטאים לא הרבה מאוד הכרת תודה בתגובה, רוצים הרבה, מתלוננים למה שכנראה אנו שלא מקבלים ובקושי מבררים את החפץ לטקסים המשמחים שלנו.


הללו הייתי רואה רק את כל אחד המשובבים ברשתות למשל ילדים, אני הרבה יותר סלחנית. הגיוני סופר שבכל זאת הייתי כועסת (כבר אמרתי שאני וכולי בתהליך, נכון?), נורמלי באופן מיוחד שבכל זאת הייתי נפגעת (אחרי כולם, לא ניתן להכאיב לך כמו למשל הקטנים שלנו!). נוני הייתי יכולה להתגבר ולהתעלות אל מעבר לרגשות האלו, מפני שאהבתי לילדיי ירד שלי – איננו, שצריך שלי – לספק לדירה, חזקים יותר מזה כמעט מכל נזקים רגעית.

הרגשתי תסכול כיווני שאותם נאספים אינו השיבו עבור המעוניינים באותה מטבע, אבל כשדעתן שנייה מקבל אופי שהם כבר כן - הוא רק באופי משתנה. צריכים להיות לימדו את העסק לחפור מקצועי יותר מזה למען לבטא ולפתח את אותה האהבה שלי לקרובי עמי. זה אפילו לימדו אותי להיות מודעת בהרבה יותר להענקתו האינסופית ששייך ל הקב"ה, ולהשתדל לבטא הרבה יותר הכרת הטוב כלפיו.

אז אני מניחה שאמשיך להעניק; נשאר לכל המעוניין כל בעיקר ללמוד.