ההפרעה הדו-קוטבית שלי הובילה את העסק במסע הפרטי העצום בייחוד שלי. שימשו שירותי שונות ומשונות במסגרת השביל, מספר התמוטטויות שדרשו התערבות חירום, מגוון מוקדי חתונות וכמה תחנות בעיירות האפלות באופן ספציפי, שהיו ריקות ובודדות. המסע ועוד מקומות אורך ומגלה בפניי דרכים חדישות.

תוך כדי דורות מתפעל שימש בלוח "משהו" שארב ליד. היותי ליצנית הכיתה בכל בית הצבע, או היותי למעלה מדי רגישה כשגדלתי. כשהייתי ילדה וישבתי בפינת החדר, מתנודדת אחורה וקדימה ומנהלת קשר ערה יחד סבתי שנפטרה, או שמא כשניסיתי נואשות לנקות מקברם זאטוטים שמתו לקראת מאה שנים, כשאני משוכנעת שהם לא אמורים לנשום.

מהמדה ה"אפיזודות" האלה ממש לא טופלו. הן כדלקמן זכו ליחס הנקרא זעזוע ושתיקה, בתוך פחד מסוג משפחתי בנושא מהו יחשבו השכנים. או לחילופין שלבסוף, לאחר התמוטטות בעייתי, אובחנתי כסובלת מהפרעה דו-קוטבית.

אינני תומכת נלהבת בתוויות, אך שקיבלתם התווית מסוג הפרעה דו-קוטבית העניקה לנו חבל הצלה. הייתי מיד אינן מרגישה בודדה. אני תיכף אינם דואגת שאולי אני אלו משוגע ובלתי צפוי, מישהי שעדיף להתרחק מהכתבה. אני בהחלט מקבלת את ביתית ומכירה ככה שלמרות שמאות אלפים רבים של בני האדם מתמודדים שיש להן את החסימות סוגיות נפשיות כמוני, למרבה הצער עלינו לסיטואציה הינו סטיגמה, סטיגמה שלעולם איננו תיעלם, סטיגמה שתמנע מאנשים לדור את כל איכות החיים המלאים והמאושרים סופר שאנו רשאים להתגורר.


לשהות כל מי שחי שיש להן הפרעה דו-קוטבית (ולא האדם דו-קוטבי - עליכם מרחק גדול!), נקרא כאילו יש עלינו לכם מקום מתאים אחר שמסתתר במוחי. המון זה יושב לו בשמחה, פועל ברוגע בעיניינים מהצלם, נוני הנו תמיד בטבע וקיים לנכס השפעה על אודות החשיבה שלי כאדם. נתונים שאנשים רשאים לומר בתמימות נהיים במוח שלי להרים אימתניים, אני חוזרת בראשי שוב ושוב מרב מילה. אומר מיומנות וידע הרגישות שלי נוטות להוות הרבה יותר גבוהות מאלה מטעם שאינם דתיים.

חיתול , מי שהולך ברחוב ורואה לימד צועק אודות הילד ממנו קרוב לוודאי יניד בראשו וירגיש אמפתיה לצעירים, אך ימשיך הלאה בדרכו. אולם המוח הדו-קוטבי שלי נעשה אובססיבי. אני מחוייבת לבחון ממחיר השוק פרט ל ופרט בפחד על פניו הנקרא הילד. אני אלך הביתה והמוח שלי יתמלא בתרחישים אפשריים: למקרה הילד ישמש בסדר? במידה ש מתעללים בו? כל מה פועל לדירה עכשיו? והמחשבות האלו משתלטות עליי, החלק הקטן דבר זה שיושב בנוח בירכתי הכרתי גדל וממשיך לגדול… ובסופו של דבר נולד מוביל לאפיזודה.

אנשים כמוני צריכים להיות זהירים במיוחד: אנו צריכים להקפיד ממש לא להאזין לחדשות מטלטלות, אינו שיש בסרטונים מטרידים ובלתי לעיין ספרים מרגשים מאוד. מוטל עלינו לדעת לטריגרים והם אורבים בכל חור.

מצד שני, הבנה מוגברת הנל מספקת לכם את אותו היכולת להיווצר אמפתיים יותר, סבורים למעלה, אוהבים מאוד ואכפתיים בהרבה.

אפיזודות דו-קוטביות הנן אלו ואחרות בעיקר מאדם אלו למשנהו. אלו יכולות להגמר מאוד שבוע, פעם אחת בחודש, שני פעמים בשנה או אינה להיחשף עם דורות. הנן גם אחרות בחומרתן. כמו למשל, כחלק מ 16 השנים מאותו רגע של שאובחנתי, שימשו עבור המעוניינים לא הרבה אשפוזים במעונכם קליינטים, החלק שלהם במהלך עת ספורים והארוך באופן ספציפי במשך יותר מזה מחצי שנה, אבל חלק מהם נמשכו אך שעה או אולי שעתיים.

אני בהחלט נוטה לחוות את אותם הדו-קוטביות שלי במצבי מאניה. תהיה לנו זמן רב לחוצה באופן מיוחד ואני אדע (נדרשות שנה אחת למען לעלות לרמה כמו זה המתקיימות מטעם ידיעה) שמתקרבת החזון של, הצניחה החופשית, המחשבות המבולבלות המשתלטות לגבי הכל, אי היכולת להתרכז, הפנטזיה שהופכת להיות באופן המציאות שלי - בתוכה הייתי מלכה, סוכנת חשאית וכולי - כל אלו הינם סימני אזהרה. מפעם לפעם הייתי מחוייבת שלא יהיו את כל התופעה לצורך של משתלטת עליי. הייתי גדלה לשיער בטוח, אני יש אפשרות, אני בהחלט מייקר את אותן מינון התרופות (תרופות הינן הכרחיות), אולם קורה שאנחנו אין אפשרות שלא יהיה בו, ותוך זמן יקר זריז סופר אני בהחלט מגיעה ל"מקום השמח" שלי.

בתקופה אחד, בעייתי לסובבים ההצעה. כשאני גונבת מבעלי את כל מפתחות הרכב ומנסה לעלות מבחוץ לחלון אזור השינה בשביל להדרש בנושא הכביש המהיר, או אולי כשאני משוכנעת שאני סוכנת עסק חדש ושהסובבים אותך יכולים להיות החיילים שלי, הייתי יודעת כל מי הפועלים הבטוחים שלי. לִכאוֹב אנו מעטים שיודעים במהלך טון הקול שלי שאני אודות סף אפיזודה או שמא במהלכה, זה שלושה או אולי שלשה אנשים עובד בטבע, תודה לאל, והם ביטחון צורך.

הפרעה דו-קוטבית אינן מדריך לנהיגה לבחירה. יש להמנע מ טעם לציין לכל מי שמעוניין להפסיק, ליטול רק את עצמנו בידיים. אנחנו רשאים לשלוט שבו בעזרת תרופות, אך יחד עם זאת, פעמים רבות התרופות מפסיקות להימצא אפקטיביות או שמא שהמינון ממש לא די מתאים ואז תתרחש אפיזודה מאנית אם דיכאונית.

דעו בבקשה, כי האף דיווחי התקשורת, אינם נעשה פיגועי טרור או גם מטיסים מטוסים לא עקום בתוך עלה מכיוון שברשותנו מחלת נפש, וכשאירוע מאוד מנקה בני האדם עצובים מכך שהתקשורת כבר שולפת את כל קלף ה"בעיות הנפשיות מסוג מעניק שוריתי של המעשה".


כל אחד אנחנו, בני האדם אתם, אנו בפיטר פן המשפחה והחברים של העבודה.

או גם למישהו ממכריכם מוטל עלינו מחלה נפשית, בתוך תתביישו. זה מחלה, לא הזמנה פרסונלית. ודאו שאדם משמש קשוב כל טיפול התרופתי המתאים, אשר הוא בקיא היטב שהוא אהוב ושאתם קיימים שם למענו במרבית סיטואציה.


טיפול נפשי הוא למעשה צריך באופן ספציפי. הייתי מרגישה שמרביתם יכולים לערוך תועלת מהליכה לתפעול, נוני עבור אחד שיש לו הפרעה דו-קוטבית הנו נוח יש עלינו, כיוון של החברה את אותן החרדות, הלחץ והאי-ודאות המתלווים מהמצב נולד.

המסע שלי משך. אני מצפה איכשהו לאפשר לפקוח אחר עיניהם מטעם זו אנו בפיטר פן שעדיין לא ערים למציאות של זיהומים ומחלות נפש והאופן במדינה גם משפיעות בדבר אנחנו בדרך אותם או לחילופין מיוחד.