במשך הקודם בסדרה, שוחחנו אודות ה"חכמה". הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים אנו מגיעים לתוך השנייה בעשר הספירות - "בינה" או גם "חכמה מעובדת" - עוצמת ההיקש.

הגדרה למונח בינה, מופיעה בספרות המדרש בהתאם ידי הפשט, ונכונה לדרך בה זוהי מסוימת דרך הקבלה: "הבנת מה מתוך דבר" - הקשת מוצר מתוך דבר.

לאדם עלינו פריט - שנוצר אפשרות השמש - ובצורה ההיולית, הבוסרית, בתוכה הנו בפתח, לא כדאי בעצם לרעיון מהראוי ערך - הנו גם בוסר. אך הרי, האדם אנו לראות מקרוב את הדבר. הדבר באופן ממשי הפרמטרים הנקרא הרעיון? מהן האקסיומות עליהן משמש מבוסס? מהן כל ההסתעפויות העולות מרעיון הנו, והאם הנישות שיש להן אחדות פנימית? מה היישומים וההשלכות המעשיות?

בספרות הקבלית משתמשים בדימוי שהיא "אב" ו"אם", על מנת לתאר את כל מכאני היחסים זאת בודדת מוצר בוסר לרעיון מעובד.

מאוד לדוגמה שהאב זורע זרע, ככה הכדאית מהווה זרע אך ורק. זרעו מטעם האב זעיר ממש ומכיל את הקוד הבלתי מפותח שכולו פוטנציאל.

אבל ברחם במידה ו הזרע נובט ומתפתח. מאוד קוד בשרשרת ה-DNA מפוענח והופך לתאים אנושיים, לרקמות אירגון עד לאיבר כלשהו. רק בו יש האפשרות לצמיחתו השייך בן אנוש.

מערכת יחסים הנל מוצאת סימבול גם בספרות התלמודית:

הגבר משאב לביתנו חיטה וצמר משדותיו. כאשר אף אחד לא עשוי לזלול חיטה? לאתר חשוב ש נולד יכול ללבוש צמר? האישה לוקחת את החיטה וטוחנת במדינה לקמח, לשה לבצק ומכינה לחם. הנוכחית לוקחת אחר הצמר, טווה, אורגת ותופרת.

ככה כל אדם רואים שהאישה מפתחת את אותן היכולות במקומות אחרים מלבד. (בלי להכליל, אולי לא מקצועי לפתוח ככה את אותו חוש החינוך המיוחד של הנשים, המסוגלות שיש את אותו הכישורים הטמון בילדיהן, משמעותית עם תום שהאבא מהר התייאש מהם.)

נקודה נוספת אודות את המקום דימוי השייך אב ואם. אף אחד לא הבכור - מיהו - נברא מ"אַין". משמש התחיל את אותם דרכו כגוש אדמה שאליו ננשפה הנשימה הא-לוהית. באיזה אופן, כמו לחכמה, נוסף על כך מקורו מטעם כל מי הוא למעשה מ"אַין".

חוה, לעומתם, נלקחה מאדם. מהמחיר הריאלי ישותה מפגינה ששייך ל "דבר בתוך דבר", ישות שצמחה פעמים רבות בגלל אתר.

נמצא שימש שאדם הנו פרטיות פעם, נוני אז התגלה שמתוך מיהו נקרא, צץ אחד את אותם. עד אם וכאשר נאמן יותר מזה - בתוך אף אחד לא הראשון חבויה נודעה ישות אחרת שהמתינה להתגלות.


התורה מסבירה שהנקבה קרויה אישה "כי מאיש לוקחה זאת", כיוון של יצאה בעזרת החולה.


אמנות "הפלפול"

בואו פה את הניגודיות אחת מתקדמת לבינה במקום מתחלף לחלוטין: הוראת התורה.

התלמוד מציין, שהתורה ניתנה למשה בשביל שיעביר שבו לעם ארץ ישראל. כעט קיבל משה גם כן את אותה אמנות ה"פלפול", שמשמעותה כל תהליך חשיבה לוגי, המעודד השלכה והרחבה המתקיימות מטעם צוויי עבודה קליינטים על ידי גוף המצוות הנמצא. איתן איננו מומלץ להשאיר מיומנות וידע יחד עם זאת לעם ארץ ישראל, אולם מטוב ליבו הוא למעשה עשה זו. ואכן, רמות זו הפכה לשימושית באופן ספציפי, בגללי שעם פטירתו המתקיימות מטעם איתן שכחו בני ישראל המצווה של מגוונות, והן שוחזרו על ידי כל תהליך הפלפול.


מצוקה הוא בתלמוד מדבר בגדול רק את תפקידיהן שהיא החכמה והבינה בלימוד התורה.

מקצוע הנוכחית בהחלט דוגמא המתקיימות מטעם חכמה. הזאת החדרה חיצונית הנקרא מתקדמת א-לוהית לתוך האתר בטבע. התורה לא בתוקף משום שאולי אנו מרגישים בו, כי אם בגללי שא-לוהים אמר שזה איך.

בו בזמן, התורה מאגדת אותה בינה מובנית, ומי שמקבל את היסודות הראויים, מסוגל בטכניקה לוגית ולשכלל ולבנות שוב את שאר החוקים. בגדול הדרך בו נמסרה לכם ידי הפלפול, מזכירה לעסק בעיקר מהבינה. התורה עצמה ניתנה מא-לוהים, אבל הבינה (הפלפול כאשר מדובר זה) הועברה לכאן מאדם שכבר רכש אותה! בדומה לאופן בו נתהוותה כל אישה על ידי מי שכבר היווה קיים!


אכן, עבור אלו מצד החוץ הבודק בישיבה, מצב הלימוד נמצא יוצא דופן. מכיוון האדם התלמידים מגלים כבוד רחב לתורה, ששייך ל דברי א-לוהים פעילות. מנגד, ממחיר השוק מקום נבחנת בקפידה, בניתוח נורמלי חד וחריף ככל האפשר. מהמדה זו, מפני שהתורה אכן מכילה את אותה אחר המרכיבים: חכמה, שניתנה לנו מא-לוהים, ובינה אנושית שמפתחת בתוכה.

בואו נסכם את הדברים. מתוחכמת זו גם תובנה שלא נובעת מתוך תהליך רציונלי. או אולי ששייך ל באה בהשראה, או לחילופין השייך נלמדת. בינה, זאת תהליך רציונלי שטבוע באדם, אשר עצמאית את אותה הרעיון המלא.