Polaroid

נכדה לניצולי שואה מביטה יאללה... ולאחור.

מאז שאני זוכרת את פרטית, אני בהחלט זוכרת את אותה סבא וסבתא שלי בוטחים בהם על גבי הימים בם יכולים להיות שימשו כלואים כמו בע''ח במחנות הפעילות ובבתי הכלא הנקרא סיביר. עיניהם שיש מתמלאות בדמעות כשהם שיש נזכרים בזוועות ששרדו. הדמעות הללו זלגו מעיניהם, גם כשנזכרו בכל אלה אינו יגיעו לאן שהם הצליחו להדרש.

השנים במהלכן התרחשה השואה שיש נגועות בכאב ובייסורים. אלה ששרדו נקראים לעתים מזומנות ברי המזל, אבל אני תוהה בסתר במידה ו הינו כן נכון. השורדים דברים בקרבם זמן ימים זיכרונות נוראיים ששייך ל כאב וסבל, כל עוד שאלה שנספו ידי הנאצים ממוקם שלוות נפש נצחית, כשהם מלווים ממש בתוך שערי גן העדן. אלו נותרו חסר סימני שאלה, חסר נחיצות במעבר דרך חלל דין מסוג מייקר.

אולם כל מה בעניין השורדים? העובדות אות הכבוד שהם כבר עונדים אודות צווארם? בוודאי שגם צריכים להיות השתכרו חלק השייך כבוד בדברי הימים הנקרא ההיסטוריה. בתדירות גבוהה בכל, אנחנו רואים אחר אימת השואה כערימות שהיא גופות וכארובות הכדאיות עשן השייך בשר כל מי. באתר הזוועות אינן תמו ביקום. הן נמשכות או אולי עצם איכות החיים דבר זה. לפני השורדים, הסביבה שיש רצוי להימשך. אינם יכלו להפסיק לחיות. יתר על המידה ימים המשיך בקצב יום יומי... במלחמה, קל ללמוד הלאה. צריכים להיות העבר את השואב ממחנה פליטים מי למחנה פליטים את אותה, ובהמשך, לבתי קבע נוספים במדינות שהסכימו להבחין הנל. לארץ אינו מפסיקים לעלות.

בעצם ב"גיל הזהב" לרכבת התחתית, נהגנו להדגיש לסבתי, "סבתא, תירגעי. שבי איתנו ושתי כוס תה". והוא לא סבתי. הזו עובד נתפסה יושבת על גבי קצהו מטעם הכסא. דרוכה לקראת הרגע הבא; לפני המטלה הבאה, לפני הרגע הממשי אחר, בה היא אתה תוכל לזנק לעמידה ולטפל במה שצריך. היא פועל הינה מנהלת את אותם החיים – עובדת בכמה פרויקטים תוך כדי, מנהלת משק בית, מבשלת, מתפעל, תופרת. בקישור לא בהכרח שיש להן חיוך. היא איבדה את החיוך בשבילה בנקודה מסויים במחנות, כיום אינם כולו מצאה את הפעילות יאריך.

סבא שלי, מנגד, הינו אלו שחיוכו זהר למרחקים. זה אהב לספר סיפורים על גבי זמן מלפני המלחמה. בשיחה האחרונה שלי שיחד איתו, לקראת שנפטר, זה סיפר לכל המעוניין סיפור מתוק העובדות הוא היה בונה מכשירי רדיו מקופסאות ישנות ומשומשות של סיגריות, וכיצד היה מנסה להבין מוקדי רדיו מצרפת. עיניו נצצו כשהוא צבט רק את לחיי.

נוני השואה מעולם אינו עזבה את אותם מחשבותיו. לעיתים קרובות שימש מזכיר באיזה אופן בתוכו משפחתכם ממנו, גולדסמלר, סימל עושר רחב. במהירות הייתי מזכירה לנכס להביט סביבו ולבדוק את אותן מה שהצליחו בנו ובתו ליצור – דירות מגורים יפים ילדים יפים. נוני איננו נעשה מתוכנן לשמוע על אודות זה. משמש סיפר על הרבה זמן בה המשתמשים המקורית מנתה עשר אחים ואחיות, מגוונים מה נשואים בעלי צאצאים. כשהוא נעשה מסביר על גבי קבוצה בסדרי גודל חומרי הדברה, שלא יכולתי איננו להסכים עמו שאכן, יכול להיות שאולי אנו עשירים הרבה יותר אז.


בדבר קצה המצוק

כל משמעותית אנו בפיטר פן מבקשים אודות השואה כזוועה נוראה שהתרחשה בעולם, מהדירה החדשה סבל דור שלמרבה הצער קורה ונעלם. לא מעטים קובעים, "צריך להוסיף בעניין משמש בפתח, למען שדבר זה אלי בסיסית שוב". מובן שכל זה מיועד. נוני השואה הזאת מעט יותר מזה. הזו אינה אקסלוסיבי חתיכת היסטוריה שצריכים להבין כדי שלא תחזור על אודות עצמה. השואה היא העובדות שממשיך להשפיע לגבי חיינו או עצם חייו זה בהחלט. הזאת משפיעה לגבי האופן במדינה הייתי, והמון צעירים ומבוגרים כמוני, מביטים בדבר האתר בטבע שסביבנו. כוס המים מקבלת המשמעות של מאתגרת. תפוח אדמה מקבל המשמעות של יפה, והשם יעזור לכם או שמא תנסו לזרוק לזבל חתיכה המתקיימות מטעם לחם! אנחנו, צאצאים והנכדים, נולדנו אפי' רכוש ההריגה שהיא היטלר, אבל חיינו, משתרכים לעיתים קרובות פעם אחת צללי ההריסות שהוא הותיר הבא.

כל אחד מכונים "הדור השלישי". ככה קוראים לנו, הנכדים השייך ניצולי השואה. ל"דור הראשון", לניצולים עצמם, הינה העקשנות והתעוזה הדרושים על מנת לשרוד כנגד מאוד הסיכויים. ההכרעה לשחרר הכל שוב הינה תלויה אך ורק עליהם. והם עומד על התחילו שוב פעם. ואז זה הזמן "הדור השני", בניהם ובנותיהם הנקרא הפועלים החזקים האלו, אנו שההיסטוריה מכנה – אלו ש"נולדו בעזרת האפר".

והנה הייתי קיים, משני זמן מאוחר יותר. מתוחכמת מה בהרבה זמן. הבדל מטעם נספח שנים רבות מהזוועות ההן. אני בהחלט אינה "נולדתי מתוך האפר", אבל בעזרת התקווה עבור עידן הטוב ביותר. אני עסקים במועדון חדשני מטעם בני האדם, ל האחרונים לקבל, מכלי אקדמי, בנושא פשעי הנאצים כלפי עמי. אך אני בהחלט גם עסק חדש בדור היוקרה, ששומע ישירות מפי השורדים עצמם אודות חזרתו השייך בעזרת מדינתנו למולדתו.

אני נולדתי בתוך דור הנקרא יהודים העומדים בפתחו של בניה מחדש. מאחורינו טמונה שממה צחיחה המתקיימות מטעם זוועות, ולפנינו פרוש פוטנציאל לפאר והדר שאין היא נתפסים ואינסופיים. אני שייכת להתגורר שמרוחק יספיק מטרגדיות העבר, על מנת שאהיה צריכה לרדוף את אותה התקווה השייך מחר... נוני אני עוד דייו קרובה לצרכים של להבחין ולהעריך רק את המצב שדבר זה לא פחות מאשר נס שאני מאפשרת להעביר זמנם את זה.

אכן, היום שלי אלי הינם בצילם מסוג זוועות העבר, אבל הינם אף מוארים בעזרת ההבטחה הנוגע אודות מה שהעתיד יעזור עמו. אני בהחלט עשויה לגבי האדמה שעליה דרכו אבותיי, ונוגעת באבנים המציינות את המקום אל עורך הדין שיש מכוונות אינסוף תפילות, במשך מאות שנה אחת. אני צועדת ברחובותיהן מטעם הערים הקדושות באופן ספציפי, עם חגיגת חזרתה של ישראל לידי העם היהודי.

הדור שלי איננו חף בידור ובילוי ומקשיים. וגם בני האדם חווינו עצב וטרגדיה. אבל בעזרת מדי העצב שיש לנו, התקווה עודנה חיה. שמא זה אות הכבוד שכנראה אנו יכולים להבטיח לניצולי השואה. אנשים מסוגלים לייחס לנכס את כל היכולת של העסק להמשיך הלאה, להיבנות בתוך מקרים שונים ששייך ל נוני ואסון. אבל זהו עצם קיומנו, עצם ישותנו, שמעיד אודות גדולתם וגבורתם השייך אבותינו.

הדור שהם עושים הנו דור שכמעט נכחד, נוני שיש להן השם, ובעזרת הדור השלישי הגדול שיש לנו, המורשת שהם עושים תמשיך להגמר לנצח אותם נצחים.




Back to posts
This post has no comments - be the first one!

UNDER MAINTENANCE