בהיותינו בני שלושה, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במידה ו שאחי ואחותי יהיו לשיעורי הפסנתר שלם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. אולי כרמז לעתיד המזהיר שציפה עבורינו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף אפילו בשיעורי הפסנתר. ובאמצעות כך אני צועדת בכל שבוע להמשיך פסנתר, בעלי אחי ואחותי.

במחירי בהיותו בן 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", שבו ילדים קטנים יכלו להתקרב ולהתנסות בכל מיני חומרי נגינה. אז פגשתי לראשונה את אותם מהם שעתיד היה להפוך לאהבת חיי: הכינור. זאת היתה זוגיות ממבט בי.איי. בדירות מיד ידעתי שאני אלמד לנגן בעניין הכלי הקסום דבר זה.

במבט לאחור, אני בהחלט שלא זוכרת הרבה מאוד מהחיים שלפני הכינור. עוד בטרם טווח גיל 8, בחרתי את אותן מטרת חיי: הייתי אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שימשו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני בהחלט תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נקרא חיי האדם שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והינו ליווה ההצעה לחטיבת הביניים ולתיכון. לארץ שלא אשכח מהו הקהל נעמד לגבי רגליו והריע עבורינו בפעם העיקרית שבה ניגנתי כסולנית. הוא למעשה קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן ניכר את אותה קורס הנדל"ן בשבעה ימים, שימשו עמוסים בתזמורת הזאטוטים. העתיד נגלה מבטיח וללא ספק.

חלום מַסרִיחַ , כשאני באמצע שנות העשרים לחיי, כל אלה התחלף בן השניה. יצאתי מהסטודיו של הפרקט שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו רגע הנקרא התנגשות, מסלול תחולת החיים של השתנה לאורך זמן. כל מה שעמלתי לתכנן אותו מהראוי משך החיים של, נעצר בעזרת אותה תאונה.

דווקא באופן מסוים זכור לכל המעוניין מליל התאונה. לצורך ביצוע עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לחיית המחמד. הייתי מוצאת את פרטית מצטמררת כשעברתי בתוספת ל אורות מהבהבים או לחילופין שברי מתכת מחוצים בצידי הטכניקות ובכבישים המהירים. פעם קרעי הזיכרונות המועטים שישנו עבור המעוניינים, אני זוכרת רק את אף אחד החילוץ אומר עבורינו, "אוי מותק, לתוך תסתכלי בעניין ידינו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. הזרוע הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך מטעם S בשטח הנקרא יד. הייתי זוכרת כמו כן אחר הנסיעה באמבולנס, מהם צרחתי עוד פעם, "אני כנרית! הייתי כנרית!" הכאב נמכר בשם כאין וכאפס לעומת הפקטיקה ממש לא יכולתי להניע רק את בידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור שלנו איננו נותרו הרבה יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להוציא האם מהווים נעצו ברגים אפילו. סוג ניתוח כל מי. תהליך כירורגי נספח. בעיקר פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. די הרבה פיזיותרפיה. נדמה לנו שהוא רביעי. הכאב אורך בעוצמה ממש גדולה. אני בהחלט חוזרת לביתנו מהניתוחים, כשעל הקירות מולי קשורים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לבצע רעיון את אותו נודעה תותקן בדלת שעה ששייך ל תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה או לחילופין העצם. הכינור שלי ידע על גבי השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. שימשו זמן רב עליהם הבטתי במדינה בקנאה, פעמים שונות מפוצצת בכעס.

הטראומה המתקיימות מטעם התאונה הגיעה לידי סמל באספקטים יודעי דבר – או לחילופין בכדי איך שלא מצאתי בעיה להתגורר בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי שום הכינור, ממש לא היווה עבור המעוניינים כלום. אינה יכולתי להיות את אותה הצער בנושא האבדן הנקרא אלו שהייתי. שלא מצאתי מצוקה בכלום, הרעבתי אחר ביתית או לחילופין קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נקרא עבורינו מעט יותר אפשר להתמודד שיש להן הרעב, מסייע ב יחד עם השפעות של הדבר שקרה לזרועי.




נוני דבר חשוב בתוכי אינה השלים יחד עם הנסיעות התכופות אל הבית החולים בשל האנורקסיה. חוסר בכל שיער מעמיק מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין עלינו יעד לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותו נוזלים האינפוזיה לזרועי, וחוטיו המתקיימות מטעם טלפון הא.ק.ג זוחלים לגבי מהותי, ניגש אלינו מומחה בתחום קשיש ואמר, "אני מתפעל ברפואת חירום מיד 20 שנה, ומעולם אינן ראיתי בדיקה של דם כזו. אסור עבורינו על כל מושג על מה הלב של העבודה גם פועם".

ובאמת, גם כן הייתי אינן הבנתי את זה. בזמן שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לזאת אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, אפי' המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב של נוכחות הא-ל. על מה הלב שלי עוד פועם? עוד פעם שבו רמה מטרידה, תכלית גבוהה יותר?

הקונצרט ה-3

אילצתי את אותו עצמי ללמוד הלאה, לפתוח יאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותן עצמי בהסתכלות על פיזית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור רק את שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הנן רק את כולל הידע גם את אותן הלכות הכשרות, רק את החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה זמן רב הסתבר לכם לצערי שלעולם שלא ישובו אליכם העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבורינו לחזור לקריירה שלי. בסיומה של הניתוח השישי הכאבים היו עוד נחושים. מרבית הנחיות היומיומיות היו את המעלות דמעות אם תבקשו את דעתי. ליטוף הכלבים שלי היה מאפיין לנו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהילה אותה עבדתי כפקידה, גרם עבור המעוניינים ייסורי תופת. 10 שנה בסיומה של התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף היד, שמשמעותו קישור מאוד עצמות כף העור שלנו הזעירות לעצם בין מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתקופת עצם העור שלנו. לארץ ממש לא קייטרינג להניע יחדש את אותה מפרק כף עורינו. העדר היכולת שלי לנגן אינם ישמש מתאים וכולי לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בנושא היכולת הפיזית להניע קשת על אודות המיתרים.

בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק בולט כדי להוות אתי. הזו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותו הכינור בכדי להיפרד שלו בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנה אחת, אינה היוו אילו הניואנסים שחסרו בנגינתי, או שמא הזיופים הילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה ברשתות משמש כבר ממש לא שימש תקלה ששייך ל ותק לנגן את אותו צ'ייקובסקי ממש שלם. באותו שניה, היתה בפתח אך אהבה ממש גדולה שאבדה. זו היתה פרידה. ניגנתי לצורך ביצוע שלוש זמן רב, כשאני חיה שוב פעם את אותו עשרים הזמן בעת האחרונה בחיי, והקשבתי לבכי השקט השייך אמי מבעד לקירות מגורי.


הניתוח הצליח. סיימתי את אותם לימודיי במעונו הספר למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לעובד מושלם. קיבלתי עיתוי שנייה לחיות, והתחלתי לראות מקרוב את החיים יוצאת דופן. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים עם מספר שעות ביום ולהביא את הקונצ'רטו הבא לכדי מקיפות, למען שאוכל לזכות בתפקיד הקטן ביותר, נולד אינה הוא חיוניות מלאים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי אומרת לקרובים שלא בעולם אווירה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אבל הבהירות החדשה גילתה לי צורה ישתנה ששייך ל קשר - לצחוק ולבכות בעלי ידידים אמיתיים.

אני זוכרת איך אני בהחלט מספרת כ נערה שכנראה אנו נשנה את העולם בידי היופי מטעם המוזיקה. ציטטתי את כל תורו כמו למשל תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי שיפור מפחית בכל היאוש שבחיים.

כיום מוטל עלינו לנו תוכנית יוצאת דופן לשינוי. חיוני לכל המעוניין חיוניים מושלמים בקדושה הנקרא מצוות, ואני מאמינה שכך אני יש בידי לעזור לסדר את אותה אמא אדמה בשיטות יותר נְקֵבָה . תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בסמוך ממש לא מניעה את העסק, ובמבט לאחור, הייתי תופס אותו בה יסודות השייך שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, הייתי עוזבת מעצמי לראות מקרוב את כל הסובבים השירות, מנסה לדאוג מי ראוי בייביסיטר עד מיהו זקוק לחלה פרטי. תרומותיי משפיעות על גבי חייהם של נלווים בצורה ניכרת וכולל.

שש וחצי שנה אחרי התאונה, הייתי חושבת שאני ביותר ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא המשמעות של המלה. יש צורך עבורינו פירמות, אנו בפיטר פן אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, הייתי עוזבת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. אני קטנה להזמין שיש להן הכלבים שלי ומשחקת עימם, במקום שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את אותה האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואפילו לא מקורי כשמות.

חיוני זמן עליהם אני בהחלט מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אך בכל מספר ימים הייתי הוקמה על קרקע ומודה לקב"ה שנתן לכולם נשימה וחיים חדשניים. במרבית עת, הייתי מברכת את כל אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מעמיק בלבי שהחירות באה איתי בעזרת רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לרענן את אותן תחולת החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.